השבוע צויין ספטמבר 11. היום השחור ההוא, שאותו אני זוכר כאלו כרגע קרה.
כמי שגר בניו יורק באותו זמן הידיעות שמשהו גדול ונוראי קרה לבשו צורה והשתנו ככל שהדקות חלפו. בסביבות תשע בבוקר, התחלתי שיעור אמנות בגן בבית ספר יהודי באפר איסט סייד בו לימדתי, אחת המורות נכנסה לחדר בו ואמרה כבדרך אגב שמטוס קל נכנס באחד ממגדלי התאומים אבל שלא קרה כלום, רבע שעה אח״כ הדורמן של הבניין נכנס ועל הפנים שלו ראו את הזוועה: ״תתפנו מהר! צריך לפנות את הבניין במיידי, מטוס נוסעים נכנס במגדל התאומים והוא עולה באש. יש חשש להרוגים, מדברים על פיגוע המוני וגם הרכבת התחתית בסכנה״ רבים מההורים עובדים שם״ ענתה לו המורה שלצידי בבהלה ״ תתפנו מהר ולכו הביתה, אנחנו מכינים את המקום למקלט, סוגרים את הרכבת התחתית".
כישראלי הודעות מסוג זה היו מוכרות לי אבל באופן ציני ואיום זו היתה אחת הפעמים שהרגשתי שאני בסביבה מוכרת. כשיצאתי הייתי צריך ללכת ברגל שבעים רחובות עד הבית שבוסט ווילג׳ . המראה בחוץ היה סוריליסטי. בבת אחת העיר הגדולה והמנוכרת הפכה לכפר, אנשים הוציאו טלביזיות לרחוב כדי לאפשר לעוברים והשבים לעצור ולראות חדשות, מי שתש כוחו מללכת עשרות רחובות קבל טרמפים מזרים, אם לא היה מקום באוטו הם ישבו על הגג. קניתי מצלמה חד פעמית והתחלתי לצלם בטירוף, הייתי רחוק ממקום האסון ולא ראיתי עדין שום סימן לעשן הסמיך שכסה את העיר.
החוש הדרמטי שלי הביא אותי לטיים סקוור שעמדה ריקה ומסביב על מסכי הענ מופיע משפט אחד:
America is under attack!
מרוב התרגשות ומקריסת הקווים התקשרתי להגיד להורים שאני חי רק בבוקר למחרת, עד אז נחשבתי נעדר, כשאבא שלי ענה לטלפון זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו נחנק מדמעות.
לפני יומיים ב9.11 ניסתי למצוא את הצילומים מטיים סקוור ולא הצלחתי. מה שנשאר איתי עוד מאז זה הציור שציירתי את ניו יורק כמו כפר קטן שאיש לא רוצה ברעתו.
Comments