הבית של פסי בבארי

הבית של פסי.

היום הרסו את הבית של פסי בבארי. הבית שהפך לסמל להפקרה, רוע, חוסר אונים ואימה ומסמל יותר מכל את הסיוט שאנחנו חיים בו מאז השביעי באוקטובר.

בחודש מאי האחרון בקרתי פעמיים בבארי. רציתי לשמוע את הסיפורים ולראות מקרוב את הזוועה, זה היה לי חשוב . הבית הראשון בסיור היה הבית של פסי. בין שאריות ההרס אפשר עוד לדמיין בית קלאסי שמח ומלא חיים משרה בטחון. כמו בציור ילדים: קירות לבנים, גג אדום, שתי קומות ומדרגות.

ולא עוד.

בין ציוצי הציפורים והבומים החזקים שנשמעו מעזה הסמוכה יכולתי לדמיין את הזוועה. לשמוע את הצרחות הנוראיות של הילדים ליאל וינאי חצרוני הזועקים לעזרה ואת הבום הנוראי שהשתיק פתאום את הכל.

מחר הבית הזה כבר לא יהיה קיים.

כמו עוד עשרות בתים שרופים והרוסים הוא ישוטח ומשהו אחר יתפוס את מקומו.

רק העדויות והסיפורים יזכירו את יושביו ואת מי שסיים את חייו שם באותו יום ארור.

לכו לראות את ישובי העוטף ההרוסים לפני שלא יהיה מהם זכר. לכו לניר עוז, כפר עזה, בארי ושדרות. לכו לנובה ולכל ישוב אחר שנפגע. אין תחליף למראה העינים ולריחות, לכו כל עוד אפשר.

את הסיפורים ששמעתי מדניאלה בר צור ודותן נווה מבארי, לא אשכח לעולם.

היום שמעתי את עמרי שפרוני, דודם של ליאל וינאי חצרוני מדבר. בקול חנוק מדמעות הוא עמד בבית של פסי רגע לפני שהבולדוזרים החלו לעלות עליו ויחל שמשהו חדש וטוב יקרה, כי אין ברירה .

את אותה תחושה בדיוק רציתי לבטא באיור הזה של הבית של פסי שאיירתי בעקבות הביקור בבארי במאי האחרון.

האיור הוא חלק מהסדרה ״ השארתי מאחור בית״ המוצגת כעת בתערוכה בבית קנדינוף ביפו.

העתקים דיגיטלים ניתן לרכוש אצלי באתר,כל הרכישות מועברות כתרומה לנפגעי השבעה באוקטובר.

השארתי מאחור, בית 3

לקנייה