על הוקני, יצרים, כוסברה וגאווה.

הפעם הראשונה שראיתי ציור של דיויד הוקני היה כמו הרגע בו אכלתי לראשונה כוסברה. שני ארועים מיתים שחלקו את חיי ללפני ואחרי. זו אולי השוואה די משונה ( בטח לשונאי הכוסברה) אבל בשבילי שניהם סמל ליצרים, תשוקה וגלוי.

זה היה קצת לפני יומולדת 16, כשאמירה, חברת משפחה עם טעם מעולה שגידלה אותי כמו אמא שניה אמרה לי: ״קניתי לך מתנה ליומולדת שנראה לי שתאהב״, תבוא אלי אחהצ ואתן לך אותה.

הבית של אמירה היה הדבר הכי קרוב ללהיות בחו״ל עבור מי שגדל בקיבוץ של שנות השבעים ומעולם לא טס לשום מקום. היה לה אוסף בובות עצום מכל העולם, שמילא את כל החדרים, ספרי אמנות, צלחות מאוירות, תקליטים בלועזית, מוזיקה קלאסית ותמיד היה נראה לי שהיא יודעת הכל ורואה הכל הרבה לפני כולם.

״שב״ היא אמרה והביאה לי ספר גדול וכבד עטוף בנייר.״ תפתח, זה בשבילך״

בהתרגשות פתחתי את הספר והתחלתי לדפדף. תוך כדי דפדוף הרגשתי משהו בגוף שלא הרגשתי קודם. צמרמורת, רעד, דפיקות לב שאני זוכר כאלו קרו לפני דקה, התאהבתי.

הלב קפץ כאלו עומד מלפני אדם היפה עלי אדמות, אבל זה לא היה אדם, זה היה ציור

והוא לא היה דומה לשום דבר שראיתי בחיי.

הוא היה צבעוני, נוכח נועז וחי כאלו כרגע צויר למעני, לא היה בו שום נסיון לחקות את המציאות אלא להיפך, היתה בו פרספקטיבה שטוחה ומשונה ודקורטיביות שריתקה אותי.

אני זוכר שנתפסתי על פרט אחד שריגש אותי במיוחד: עץ כחול שמצויר בחופשיות ובו פסים אדומים כענפים, במשך שנים זכרתי את העץ עצום, כי ככה זה שמתאהבים, הפרטים הקטנים נהיים גדולים.

נרעש החזקתי את הספר פתוח באותו ציור, לא האמנתי שמותר בכלל לצייר ככה.

הייתי בן 16 והכל בגוף יצרים עזים, פרועים מוסתרים. הרגשתי שיש מישהו בעולם שרואה אותי ומרגיש כמוני אבל הוא אמיץ ומשוחרר פי מאה ממני.

ברגע אחד הגוף שלי התעורר, הגיב והוקסם.

הטעם שלי באמנות הוגדר והבנתי מה אני אוהב ומה ארצה לחקות בעצמי.

,Interior with Plant זה היה הציור

הציור שעבורי יהיה לעד היצירה הכי סקסית של הוקני וזה למרות שאין בו גוף עירום אחד (והרי הוקני צייר כל כך הרבה ציורים סקסים מזה בחייו ).

יכולתי לסיים את הסיפור פה אבל אז לא תהיה סגירת מעגל ופואנטה עם הכוסברה.

זה מביא אותי קדימה בזמן, לפעם הראשונה שאכלתי כוסברה. זה היה כשהייתי חייל אי שם בסוף שנות השמונים. באחד מסופי השבוע בירושלים, בקרתי את הסבתא הטריפוליטאית של מי שהיתה בתזוגי באותה תקופה( היו לי ימים כאלה ) לצהריים היא הגישה סלט עגבניות ובצל גדושים במה שהיה נראה לי כמו פטרוזיליה קצת משונה. נתתי ביס

וחיי השתנו בפעם השניה. הרגשתי תחושות זהות של חיות ועוצמה, כמו אלו שהרגשתי כשראיתי לראשונה את הציור של

הוקני, התאהבתי שוב.

נפרדתי מהפטרוזיליה והשמיר שלוו אותי בארוחות בקיבוץ ( מאז השלמנו) וצעדתי על האופק מאוהב בכוסברה החוצפנית והנועזת.

מה שמביא אותי לחודש הגאווה ולשני סנט שלי בנושא - לוקח זמן לזהות מה אוהבים וכשזה קורה זה מטלטל את הגוף באופן נוכח ואמיתי שלא דומה לכלום ואת זה אי אפשר לשקר או להסתיר.

תודה הוקני על מה שעשית עבורי ועבור העולם. באמת שלא היית צריך למות.